בשפת הציור הייחודית לו, ובמהלך שאמני כמעט, בוחן האמן אסד עזי בתערוכתו 'עור הפוך' מושגים של זהות, שייכות ומקום בעידן הפוסט-סטרוקטוראלי.
התערוכה מפגישה בין שתי זהויות: הערבית והיהודית, לכל אחת מהן הנרטיב המעוצב שלה, עם גלגוליו ההיסטוריים, וההצטלבות בין שניהם משליכה על מושג השייכות למקום. קיבוץ ברעם הוקם ב-1949 סמוך מאד לכפר הערבי הקטן בירעם; קיבוץ של עולים יהודים מרחבי אירופה מול כפר קלאסי של קרובי משפחה בני העדה המארונית-נוצרית. מודרניזם מול וליד האוריינטלי והלוקאלי. "ברעם היהודית נבנית", אומר אסד, "וממשיכה להבנות. חלק מקיומה מקיים גם את בירעם הנוצרית ערבית, השוכנת ממול לקיבוץ. שני עמים קורבנות המודרניזם מתעמתים, רוצים את אותה פיסת אדמה, אותה היסטוריה, ומזה עשרות שנים מחפשים לשכוח ולהתחיל עולם חדש. התערוכה מנסה להשכיח את הסיפור המקורי, שאיננו האמנות, במעמד של שיבוש ומחיקה, כדי להגיע לאמת ששוב איננה".
בתערוכה זוכים צילומי פורטרטים של תושבי קיבוץ ברעם ותושבים לשעבר של הכפר המארוני בירעם, המתגוררים בחלקם בגוש-חלב, לרצף של ורסיות, במהלכן משתנה זהותו של המצויר; השינוי הוא מטאפורה לכישלון המובנה בניסיון לייצג את העבר, את זהות המצויר, ואף את המקור הנשכח. חלק מהציורים עוברים תהליך של שינוי עד לאובדן קשר למקור, והאירוניה והמהלך החתרני המחושב של שימוש בשפת ציור מערבית לצד אלמנטים אורנמנטליים מעמידים שאלות באשר להתקיימותן של ישות אחת לצד רעותה. התהליך הציורי המוצהר הוא אקט של ריפוי על ידי שכחה והתחלה מחדש. כמו להפוך את העור עם הכאב, ולחשוף את הפוטנציאל המרפא.