חיפוש מוזאונים

איתי זלאיט "Bull's Eye" | עמוס רוג'ר "אינ שלומ" ! גונטר קרייבסקי

איתי זלאיט. צילום: דרור סיתהכול
3 תערוכות חדשות - מרץ 2017
09.03.2017
08.05.2017

בשבת ה-11/3/17 יפתחו במוזיאון ינקו דאדא, עין הוד 2 תערוכות חדשות בחלל הכניסה ובחלל הגלריה העליונה. והן מחליפות את התערוכות של תמר לב-און ושיראל ספרא) המיצב של הלית מנדלבליט "החיים הבלתי אפשריים" בגלריה המרכזית ממשיך:

בחלל הכניסה יציג איתי זליאט את העבודה: Bullws Eye . מוזיאון ינקו דאדא בוחר להציג את עבודתו של זלאיט הפועלת ברוח תנועת הדאדא האנרכיסטית. הדאדא הייתה בעלת אופי מתגרה ושערורייתי, התנועה שביקשה ללעוג, לערער, לקרא תיגר ולהוציא את קהלו מכליו, הדאדא שחיפשה והצליחה לעורר סערת רוחות ציבורית. הדאדאיסטים העדיפו את עולם האינסטינקטים נטול הצנזורה. הלם, התנגדות וכעס היו תגובות רצויות כמו גם הרצון לשחרור הקהל מן האיפוק ומן ההרגלים על מנת לאפשר לאינסטינקט להכתיב את התנהגותו, דבר זה אפשר פרשנויות ותגובות שונות ומגוונות, משמעות העבודה ניתנת לה על ידי חוויה אישית של כל אחד מצופיה. סערה ציבורית חוללה עבודתו של האמן איתי זלאיט בדצמבר האחרון. הצבת פסל מוזהב בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל), העלתה תגובות רבות עזות ומגוונות בכלי התקשורת השונים. אדוותיו אף הגיעו הרחק מעבר לגבולותינו לעיתונות העולמית מ  BBC ,CNN ועד אל ג׳אזירה ורשתות טלוויזיה בטורקיה ואירן.

אמנות מרדנית ומחאתית נראתה משכבר במחוזותינו ומוכרת היטב בתולדות האמנות, עם זאת אקט זה הצליח לסחוף אחריו ולהתסיס תגובה כל כך עוצמתית, ומגוונת שאפשרה השמעת קולם של כל פלחי האוכלוסייה המקומית (ושלא מן המקום.) בין היתר נשמעו קולות זעם, הזדהות, שמחה, ותיעוב והכל בו זמנית ובפרק זמן קצר ביותר.

מה באקט הזה על פני אקטים מחאתיים אחרים גרם לתגובה  בעלת הד כה רב?  עד כמה פסל זה ייזכר בתודעה המקומית? האם זהו רגע היסטורי מכונן באמנות הישראלית או עוד סתם ״פרובוקציה פלקטית״ ?

בעבודותיו זלאיט עוסק בשאלות של חופש אישי וחברתי בקפיטליזם צרכנות ופופוליזם. באמצעות יציקות וחלקי צעצועים שבורים יוצר אסמבלאז׳ים טעונים, פסלים ומייצבים המציפים ומעלים שאלות רבות לדיון. המיצב אשר יוצג במוזיאון עוסק במעמד חופש הביטוי בישראל נכון לרגע זה ובבחינת האקלים התרבותי בו נוצר. מי קובע מה נכון ומה מותר? מי מחליט האם ראוי או בזוי? איפה עובר הגבול? וכיצד אם בכלל ניתן להגדירו. 

באמצעות המיצב מבקש זלאיט לגרום לכל מבקר להתעמת ולחשוב על עמדתו האישית בדיון ציבורי זה. על פיו, הרוחות הסוערות לאחרונה סביב נושא חופש הביטוי והאמנות בארץ מאפשרות ומחייבות הזמנה לחשיבה ביקורתית עצמאית גם מחוץ לגבולות שדה האמנות המקומי.

אוצרת: ניצן שובל אבירי.

 

בגלריה העליונה יציג עמוס רוג'ר את העבודה: "אינ שלומ"  הכוללת 4 חלקים: לוחות עץ ועליהם מפות ארץ ישראל, מעין "תשבץ" עשוי גילוף וגלגל ענק מסתובב לאיטו.

במציאות  שבה גבולות המוסר הפוליטי חברתי מתערערים והקדמה מזינה את הדורסנות הבין אישית ומטילה צל כבד על ההוויה האנושית, עמוס רוג'ר מבקש להציב מראה ולהתעמת בשאלות שמטרידות אותו בסדר היום הציבורי ערכי, במדינת ישראל.

בחריטה על צבע לבן, חוזר רוג'ר על סימון מפת החלוקה טרם הקמת המדינה ועל גבולות המדינה העכשווית ובכך מציב את הסכסוך הישראלי - פלסטיני  על רצף הזמן ההיסטורי מדיני. בגילוף עמוק עד כאב, על קוביות עץ, מקרשי פיגומים ישנים ומשומשים, הוא יוצר מפגש רעיוני בין העולם המקראי המוכר, לעולם העכשוי - כתמונת ראי רחוקה מהמציאות ומהמנהגים שמתקיימים בחברה הישראלית, כשברקע מהדהדות אמירות של דיכוי והדרה ומנהיגות כושלת שמובילה להרס המדינה.

 מנקודת מבטו של רוג'ר  "שולחן המשא ומתן" המפורק - כגוף העבודה, נותר מקובע ומשובץ בצירופים מחודשים, כהדהוד  אירוני לגוף הנצחי של  המוסר היהודי, "עשרת הדברות", בעוד הרחבות השולחן המסומנות, ניצבות כשלטי מחאה מימין ומשמאל, "כאבן שאין לה הופכין" וכעדות למתרחש.

אוצרת: אביטל כץ

 

התערוכות ימשכו עד ראשית מאי. בפתיחה יתקיים שיח גלריה עם האמנים הלית מנדלבליט, איתי זלאיט ועמוס רוג'ר