בתערוכת היחיד שלה במוזאון וילפריד ישראל מציגה מנאר זועבי שתי עבודות חדשות, מיצג וידאו ומיצב, הממשיכות לגבש את השפה הייחודית שטוותה במהלך חמש עשרה שנות יצירתה.
עבודותיה נעות במרחב שבין החלל הנתון לזיכרון החבוי בו, בין לבן לשחור, במתח שבין נוכחות הגוף להעדרו. השימוש בחומרים נשיים כגון חוטי צמר וגרביונים כאמצעי לסימון טריטוריאלי אפיין רבות מעבודותיה הקודמות בהן שאלות מגדריות פוגשות תפיסות לאומיות.
במיצג הוידאו "חוּמה" – "קדחת" מציבה את עצמה זועבי כעדה הצופה בדמות שוכבת עטופה בסדין לבן, אשר כל גופה רועד מקדחת. מצדי המיטה נוטפות טיפות שחורות ומכתימות את הסדין בשחור. העבודה אמנם אישית, אך מעצם היותה של זועבי יוצרת בעלת מודעות פוליטית ערה, ניתן לקרוא אותה גם כתמונת מצב של החברה הישראלית, הנמצאת במצב של חולי מתמשך, של סבל הנובע מחיים בצל קונפליקט אשר לעיתים נדמה כי הוא חשוך מרפא.
במיצב "חוּמה" תולה זועבי מהתקרה מבנה מלבני עשוי חוטים לבנים הבולט על רקע הקירות השחורים. החוטים משתלשלים לתוך בריכה, שלתוכה מטפטף לאטו נוזל שחור וסופגים אותו בהדרגה. יש בעבודה זו איכות נשית המקבלת את הכאב כפי שהוא ובכך מרגיעה אותו, יש בה הבנה של אי הנפרדות של הקצוות המוכלים זה בתוך זה. הלבן מקבל אל קרבו מקצת מהאחרות, מהזרות, מהפליטוּת.
עבור זועבי, ההליכה על חבל דק בין שחור ללבן מאפשרת להתמודד עם קיומן של סתירות, להציג ולהכיל אותן ואף להשתחרר מתבניות החשיבה המקובעות היוצרות אותן.
זועבי ילידת נצרת, סיימה את לימודי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה בשנת 2013
השתתפה בתערוכות במוזיאונים בארץ ובעולם.