צנזורה עצמית או התאמת המוצגים לקהל ?

מהי מידת החופש של המדריך בשטח לתת פרשנות על מוצג /יצירה מסוימת? בעידן שבו "אמת"  היא מושג יחסי נראה שזה "פוליטיקלי קורקט" לבחור מהו המידע החלקי המתאים ביותר לקבוצה המסוימת שאותה תדריכו. 

מהם הקריטריונים שמנחים אתכם בבחירות שלכם בהדרכה? מה לומר ומה לא לומר? 


המדריך נע בין הצורך להיות נאמן להשקפותיו, להתאים את המידע לערכים של הקבוצה אותה הוא מדריך וגם כעובד המוזיאון עליו לפעול בהתאם למדיניות שלו. תחום הפרשנוות גמיש מאוד וזהו מרחב הפעולה היומיומי של המדריך. מה מנחה את המידע שיבחר להעביר לקבוצה מסוימת? השאלות שיעלה לדיון? המוצגים עליהם יבחר להתעכב?

פלביה לבוב משתפת במקרה ממוזיאון ישראל: דגם ירושלים מימי הבית שני הוא מוצג מרכזי באוספי המוזיאוון ישראל. באחת הגיחות לשם שמעתי כומר איטלקי שהצביע לכיוון מסוים בדגם ,וסיפר לקבוצה של עולי הרגל שהגיעו איתו לסיור בארץ הקודש "ששם, בדיוק שם נצלב ישו אדוננו". , לידו מדריך דובר אנגלית וחובש כיפה הצביע עבור קבוצה של תיירים שומרי מצווה אמריקאיים  על ה"מיקום המדויק בו ייבנה בית המקדש השלישי". בו בזמן מורה דרך ישראלי סיפר לקבוצת סטודנטים בהקפדה יתרה על המלכים בוני העיר, החשמונאים ובעיקר יורשיהם, המלך הורדוס וצאצאיו."

הילה פלד ממוז"ה, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית משתפת בדילמה שונה, אך קשורה אף היא ליחס ולהתאמה הקיימת בין תערוכה ובין הקהל:כיצד מעריכים לאיזה גיל או לאיזו קבוצה מתאימה תערוכה? ומה עושים כשיש חילוקי דעות בנושא?האם נדרשת החלטה גורפת של אגף/ מחלקת החינוך בעניין או יש צורך בחופש בחירה ובעצמאות של המדריכים?

הדוגמא לדילמה זו עלתה בתערוכה שעון הקוקייה של האמנית ורד אהרונוביץ', במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, במסגרת מערך התערוכות זמן דיוקן 1 באוצרותה של דר. איה לוריא.התערוכה שנראית במבט ראשון כמו בית בובות משחקי, ענק וממוכן, מתגלה במבט שני במורכבות פתיינית ומאיימת, בסצנות מפוסלות רבות היכולות להתפרש באופנים שונים: נערה הטובלת באמבטיה ויכולה להתפרש כמעט כמעשה התאבדות, ילדה היושבת על גג בית ונראית כשוקלת לקפוץ. או העוסקת בקבורה של חיות המחמד שלה ועוד ועוד סצנות לימינאליות שיכולות להתפרש באופנים שונים.

חלק מצוות החינוך במוז"ה, אגף החינוך של המוזיאון, גרס שזו תערוכה מושלמת לפתיחת דיון בטוח על נושאים לא בטוחים, לחשיבה על אסטרטגיות פתייניות באמנות, באגדות ובכלל, תערוכה שמזמינה לעסוק בנושא הדיוקן והזמן באופן אחר. החלטנו להיוועץ במורות בתי הספר.

המפגש הראשון עם המורות לאמנות בעיר ולאחריו עם מחנכות בבתי הספר, הבהיר לנו שהדברים מורכבים יותר – המחנכות הודיעו חד משמעית שאין להיכנס לתערוכה, ראו בה סביבה מסוכנת. המורות לאמנות היו חלוקות בנושא. בניסיון שערכנו עם קהל רחב, הייתה התפלגות בין אלו שחשבו שהתערוכה מופלאה לילדים ובין כאלו שגרסו שהיא חד משמעית לא מתאימה. הצוות  של אגף החינוך נחלק בין מדריכים שרצו להיכנס לכאלה שחשבו שהתערוכה לא מתאימה לעבודה עם קהל של ילדים.

מגלים אוצרות // איה לוריא - מגזין פורטפוליו  מגלים אוצרות // איה לוריא - מגזין פורטפוליו

צילום מתוך התערוכה שעון הקוקייה של האמנית ורד אהרונוביץ'

האם אנחנו נמנעים במכוון ממוצגים שעשויים לעורר אי נוחות / מורכבות אצל הקהלים שלנו?

מהם השיקולים המנחים אתכם להחליט מה המידע החשוב לקבוצה מסוימת? ,האם להתעלם או לצנזר מידע אחר שנמצא בשטח?