התערוכה בודקת את האופן שבו מרסל ינקו עיצב את הדימוי האנושי. התערוכה עוקבת אחרי שני סוגי קווים שבעזרתם עיצב את דמויותיו: הקו המשולש הנוקשה והשבור, והקו הרך והעגול.
ציוריו הראשונים של ינקו בהיותו נער באמצע שנות העשרה לחייו, בהשפעת מורו יוסף איסר, מציגים דמויות בעלות בסיס קלסי העוברות תהליך של פירוק באמצעות שבירת קו המתאר, קווקוו פנימי והצללות, היוצרים דיאלוג עם הקוביזם המוקדם. עיצוב זה ייחודי לתקופה זו ביצירתו. מתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים, ובמשך כל חייו, הרבה ינקו לעצב את דמויותיו בדרך שהפכה מזוהה עמו.
בציורי הנוף האדם הוא חלק מהנוף. הדמות האנושית מתוארת בצורה מרומזת כצללית או כתם צבע תחום בקו מתאר שחור, ללא זהות או מגדר, עשויה מבנה של משולשים וקווים שבורים. לרוב משולש הראש נח על משולש בית החזה ונושק למשולש הרגליים. במעבר אל הקו המעוגל מוצגת הדמות האנושית בקו רציף סגור התוחם ראש-ידיים-רגליים, וכתם הצבע הפנימי אינו תואם לרוב את הקיים במציאות. מול הדמויות המרומזות בנוף הרבה ינקו בפרטים כשצייר דמות יחידה – פרטי הלבוש, מחוות הגוף והידיים, החפצים, האביזרים ובעלי החיים מסביב – בקו שבור או זורם.
בעקבות עלייתו לארץ הצטרף ינקו לחוגי האמנות המקומיים ואימץ רפרטואר נושאים מחיי העבודה ובניין הארץ ונושאים אוריינטליסטיים המראים תושבים ערבים בנוסחים קבועים ותצורות אופייניות, כמו בציורי יושבי בתי הקפה. מעניין לראות כי האמן בוחר קו בעל אופי שונה לגברים ולנשים. ינקו, כמו רבים מבני דורו, העדיף לתאר את דמויות הערבים מרחוק, במבט כוללני ללא פנים או פרטים ספציפיים פרט לסימני זיהוי אופייניים כמו תרבושים ונרגילות. נופי המזרח והדמויות קסמו לינקו, הוא הרבה לצייר בתי קפה וסצנות "מנוחה", שבהם מוצבות הדמויות בשורות, שוב ללא תווי פנים, במין סידור ומקצב דקורטיביים הנטמעים בתפאורת הנוף שמסביב.
בעקבות מלחמת העצמאות החל להופיע בציוריו של ינקו מוטיב "החייל הפצוע", בודד לרוב, מכונס בתוך עצמו בתוך צורה סגורה וקמורה, ראשו שמוט, ורק הרובה חוצה בקו אנכי כהה את הקומפוזיציה. הקו העגול משמש גם כדרך ביטוי לכאבו של החייל הפצוע – מנח גופו מכונס-ממוטט בתוך תבנית המנדלה, הזוויתיות מתרככת, ומשולשי הפנים מתעגלים.
שימוש רב בקווים מעוגלים עשה ינקו בעיקר בדמויות הנשים העירומות: הקו הנוקשה מתרכך, זורם, מתאר את חמוקי הגוף, השֵער ואיברי המין בפירוט בוטה. תיאור קבוצות נשים בעירום אפיין את הציור הצרפתי בשלהי המאה התשע עשרה ותחילת העשרים, לרוב בהקשרים של בתי בושת, ונראה כי ינקו המשיך את המסורת של קומפוזיציות אלה, גם אם בקריצה הומוריסטית.
ניתן להקביל את דרך עיצוב הדמות האנושית אצל מרסל ינקו למוסיקה המתנגנת ברקע. לפעמים זהו ריתמוס מקוטע וקצבי המפרק ומחבר מחדש את היצירה, לעתים זו מנגינה מסתלסלת ומלודית.
התערוכה בשיתוף מוזיאון הנגב בבאר שבע ומוצגת בה במקביל