חמישה גברים צעירים (רק אחד מהם נולד מעט לפני 1970), שחברו יחד כדי לתת במה לבחירה הגורפת שלהם במסורת הציור. אין להם מצע משותף (מלבד העובדה שארבעה מהם תושבי הגליל המערבי), גם לא עקרונות מנוסחים (מלבד העובדה ששלושה מהם מלמדים באותו מוסד חינוכי), אלא רק תשוקה משותפת: הם נושאים את פניהם ל'ציור הגדול', הבארוקי, האופראי, שמפנה עורף למסורות ציור מקומיות. למרות תשוקתם הגלויה אל עבודת המכחול ואל דשנות הצבע, ציור מופשט, קונקרטי, אינו מעניין אותם והם עוסקים בציור פיגורטיבי, שדמות האדם נמצאת במרכזו.אופיר דור, רועי דרסטין, יורי כץ, מריק לכנר וליאב מזרחי אינם שייכים כבר ל"פוסט מודרניזם" ואינם לקטני-ציטוטים נוסטלגיים הפונים לעבר. במקום זאת הם מפיחים רוח מחודשת בציור האקספרסיבי של ראשית המודרניזם, הודפים כל ספק או חשד לאנכרוניזם ומציעים חמישה ערוצים כריזמטיים, חמישה כיווני אוויר: כל אחד לוקח את המסורת הגדולה של הציור המערבי למקום אחר, כל אחד מפליג עם הרוח ליעד שונה.
התערוכה "חמישה כיווני אוויר" נוחתת במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן כנטע זר: לאחר סדרת תערוכות שעסקו בהיסטוריה המקומית, בפלורה ובטבע, בנופי עמק החולה ועמק הירדן,מציעים חמשת המשתתפים נרטיב אחר לגמרי, מנוכר למקום מבחינה היסטוריוגרפית, כולו אפלולי ואירופאי, גדוש וסמיך. על רקע תרבות מקומית של צניעות סגפנית ואיפוק רגשי מציעה התערוכה שפע שערורייתי כמעט של גירוי חומרי ורגשי, הלוקֶה בנדיבות-יתר. מתוך המתח הזה ניתן לחוש בנקודות החיבור: כמיהה לחושניות אבודה, פנטזיה על עודפות ועל שפע, הדהוד של רומנטיקה ופאתוס. רגשות מועצמים, מגע חומרי והעלאה באוב של ציור מפואר מזינים את הציור הזה, בעודו נטול אינהיביציות ומשוחרר מאפולוגטיקה.
האוצרת טלי תמיר הוזמנה על ידי חמשת הציירים לאצור את התערוכה וללוות את האקורד הציורי החזק שהיא מבקשת להציע. התערוכה תלווה בקטלוג ותוצג במשך שלושה חודשים.