אף בארקדיה אנוכי, סיפור של היסטוריה ונוף
על שני נרטיבים ביצירתו של יזהר פטקין
רותי אופק
כל עבודות האמנות אינן אלא הטבעות נראות לעין של יכולות האמן, המציגות לנו, אפשר לומר, את כל נפשו וחושפות אותה בפנינו. משה מנדלסון[1]
בחירתו של יזהר פטקין בתערוכה זו לעסוק בנושאים מן ההיסטוריה והתרבות היהודית והישראלית מדגישה את אופייה של יצירתו האמנותית בכללותה, המבוססת בדרך כלל על נרטיבים שונים, היסטוריים, אישיים או אמנותיים. במאמר זה אתייחס לשני הנרטיבים המרכזיים העומדים ביסוד העבודות המוצגות בתערוכה במוזיאון הפתוח בתפן: היודן-פורצלן וציורי הנוף של ראובן רובין. שני הנרטיבים הללו חושפים את שורשיו היהודיים והישראליים של האמן.
יודן-פורצלן - סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור
סדרת העבודות "יודן-פורצלן" (2002-1998) מבוססת על סיפור של השפלה מאוסה וקטנונית, שחוו המשפחות היהודיות בברלין בסוף המאה ה-18. סיפור היודן-פורצלן הוא סיפור היסטורי שראשיתו בימי פרידריך השני מלך פרוסיה, שאילץ את משה מנדלסון לרכוש קופים מפורצלן, וסופו ביצירות האמנות שיצר פטקין בעקבות סיפור היסטורי זה, שנגלה לו מתוך התחקות אחר סיפור אישי-משפחתי.
הרעיון ליצירת הסדרה נולד מביקור של פטקין במוזיאון ליהדות דוברת גרמנית - מרכז מורשת הייקים בתפן, שם ראה פטקין לראשונה את כלי הפורצלן המכונים "יודן-פורצלן". בארכיון המוזיאון נמצאים מכתביו של בן ציון פטקין, תושב סידני שבאוסטרליה, אחי סבו של יזהר פטקין. המכתבים נשלחו לישראל שילוני, מייסד המוזיאון, פליט יהודי-גרמני שנעצר ב-1939 בידי השלטונות הבריטיים במחנה טאנטורה, כ-180 ק"מ מצפון לסידני. בעודו מתבונן במכתבים הישנים הללו, צדו את עיניו של יזהר פטקין קומקום, ספל ותחתית מהמאה ה-18. לימים יספר שבמבט ראשון לא הבין, מדוע כלים מכוערים שכאלה מוצגים במוזיאון. הוא שאל לפשרם, ואז שמע לראשונה את הסיפור על פרידריך השני מלך פרוסיה, שהכריח את נתיניו היהודים לרכוש פורצלן מתוצרת M.P.K, מפעל כושל שבבעלותו, כתנאי לקבלת רישיונות שונים מהשלטונות (מאישור לבניית בית ועד רישיון נישואין או תעודת לידה).
ביצירתו חיבר פטקין את סיפור היודן-פורצלן לסיפורה של משפחת מנדלסון לדורותיה. תחילת הסיפור במשה מנדלסון (1786-1729), הפילוסוף הגרמני- היהודי; המשכו בסיפורה של דורותיאה שלגל (1839-1763), בִּתו, סופרת ואשת הסלונים הספרותיים בברלין; וסופו בנכדיו המוזיקאים פאני מנדלסון (1847-1805) ופליקס מנדלסון ברתולדי (1847-1809). "השימוש באמנות עממית ב'יודנפורצלן' תורם לתחושת הכנות והאינטימיות של העבודות, ומעביר בבירור את המסר שהסיפור שהן מספרות קשור לא רק בעברו של מנדלסון, אלא בעברו של עם שלם", כותב דניאל מרק כהן.[2] ואכן, כל עבודות הסדרה של פטקין עשויות בטכניקת מגזרת הנייר העממית, מסורת יהודית עתיקת יומין של קישוטי סוכה, האומנות היחידה שהותרה במסורת היהודית המעוגנת בציווי "לא תעשה לך פסל ומסכה".
בעבודות עצמן נראות דמויותיהם של משה מנדלסון ובני משפחתו לצד סמלים נוספים כמו מכסי קומקומים בצורת כיפה מסורתית, פאות שיער, עלי צמח "היהודי הנודד" והסמל האנטישמי של האף היהודי בצורת אפו הבולט של הקומקום. גם קוף החרסינה, שמנדלסון אולץ לרכוש, מופיע בין הדימויים הללו. כל העבודות מוצגות בתוך מבנה ארעי של סוכה הבנויה על פי כללי המסורת היהודית הנהוגה עד היום. את מבנה הסוכה אפשר לשייך לאמנות העכשווית כדרך לביטוי אמנותי של המיצב הארעי. קסמן של המגזרות נובע לא רק מיכולתו הטכנית הגבוהה של פטקין, אלא גם מיכולתו המופלאה לספר סיפור בדרך חזותית מרתקת. אצל פטקין, המגזרות אינן רק מסע אל מחוזות הילדות, אלא גם נגיעה פרובוקטיבית בהיסטוריית המגזרות של אנרי מאטיס [Matisse], שגם הן נתפסו כילדותיות בראשיתן.
פירוק הנוף המיתי של ארץ-ישראל
ראובן רובין מייצג באמנות הישראלית את חוויית ההתחדשות הציונית ואת תפיסת המזרח כעולם ראשוני ותמים. נוף עצי הזית, שקסמו לראובן ולהם הקדיש רבים מציוריו, הם המוטיב המרכזי ביצירתו של יזהר פטקין אף בארקדיה אנוכי (2011) (מקור הכותרת במשפט הלטיניet in arcadia ego , שמשמעותו: "גם אני [המוות] קיים בארקדיה). היצירה מבוססת על שילוב של כמה נופים מציורי ראובן, ביניהם תהילת הגליל (1966). בטכניקת ההדפסה על וילונות שקופים, פטקין מצייר את הנוף הראובני כתשליל צילומי. הוא הופך את צבעם הכסוף של עצי הזית בציור תהילת הגליל לבּוֹהַק לבן ומגביר את תחושת האשליה שכבר הייתה קיימת בציור המקורי, שבו הנוף נשקף "מבעד לצעיפי האור הערפיליים".[3] ההיפוך שבין הפוזיטיב (בציור) לנגטיב (בהדפסה) מפרק את אשליית הנוף התמים שבציור של ראובן. נוף הגבעות ועצי הזית כמו נהרס ונבנה מחדש ביצירתו של פטקין והופך מנוף פסטורלי לנוף מאיים, לא מציאותי, מתעתע.
דרך הפירוק וההרכבה מחדש של ציור הנוף של ראובן מבטא פטקין את שברו של החלום הציוני. פטקין מוצא ביצירתו של ראובן דמיון מפתיע לנופיו של ניקולא פוסן [Poussin], הצייר הצרפתי-האיטלקי בן המאה ה-17, שצייר תמונות נוף שעברו אידיאליזציה ומאופיינות באווירה הרואית. ראובן, כמו פוסן, יוצר בציוריו תחושה דרמטית באמצעות שילובן של דמויות מזעריות בנוף, שמעצימות משום גודלן המזערי את העצים והגבעות שמסביבן. הקישור של יצירות ראובן ליצירתו של פוסן ET IN ARCADIA EGO (1628-1627) מעצים את תחושת האימה והמוות במיתוס פסטורליית ההתחדשות הארץ-ישראלית.
באמצעות יצירתו מחדש של הנוף על וילונות עשויים בד טוּל פטקין מחדד ומדגיש את האילוזיה של הנוף הפסטורלי של ראובן. המיתוס הציוני, כפי שהוא בא לידי ביטוי בציוריו של ראובן, מתנפץ לרסיסים ביצירתו של פטקין. הנוף המיתי נהרס, והאוטופיה הארקדית מתגלה כאשליה לא ממוקדת, החומקת מעיניו של הצופה. ביצירה אף בארקדיה אנוכי, כמו בסדרה "יודן-פרוצלן", פטקין עוסק בשאלות של זהות יהודית וישראלית תוך גלגול הנרטיב האישי בנרטיב ההיסטורי ומתוך מבט ביקורתי מפוכח.
[1] Moses Mendelssohn ,Gesammelte Schriften Jubiläumsausgabe, 1843, Leipzig: f.a.brockhaus ferlag p. 310.
[2] Mark Daniel Cohen, "The Artist and the Philosopher", in: Izhar Patkin Judenporzellan, The Open Museum ,Tefen ,Israel, 2008, p. 47.
[3] מתוך: אלפרד וורנר, ראובן רובין, חלוץ האמנות הישראלית, תל אביב: הוצאת מסדה בע"מ, 1958, ללא מספרי עמודים.