שעשועי דושאן

מקבץ התערוכות כולל שתי תערוכות קבוצתיות ושלוש תערוכות יחיד, המתייחסות כולן לרעיונותיו של מרסל דושאן וליצירתו.
המוזיאון המארח

התערוכה המרכזית “ק.ר.ל.ה.ב.ת.ח.ת.שאותה אוצרת רעיה זומר-טל, מציינת 100 שנה לעבודת האמנות הידועה שיצר ב-1919. דושאן בחר רפרודוקציה זולה של מונה ליזה ללאונרדו דה וינצ’י, והוסיף לה בעיפרון זקנקן ושפם. בתחתית הרישום הוסיף חמש אותיות, L.H.O.O.Q.., שהגייתן ברצף מזכירה פונטית את המשפט בצרפתית “Elle a chaud au cul”, שמשמעותו המילולית היא “חם לה בתחת”. 18 אמנים ישראלים הוזמנו להגיב לאקט האמנותי של מרסל דושאן, ובאותה הזדמנות לדון בנושא של “נזילות מגדרית”: אישה בעלת סממנים זכריים (איבר מין או שיער פנים), ומולה גבר בעל סממנים נשיים. נוי שחר עוסקת בתפיסת הגבריות הסטראוטיפית ומציגה במגוון טכניקות התנהגות גברית הנעשית על ידי אישה. במרכז עבודתה של אורנה ורסנו מלכי – פסל/מאוורר תקרה בדמות האדם הוויטרובי של דה וינצ’י. דמות הגבר המוכפלת מיוצגת אצל האמנית כשילוב של גבר ואישה. נזילות מגדרית וגעגוע חוברים יחד בעבודתו של יוסי וקסמן המציג תצלום שבו הוא מחופש לאישה משופמת לצד גלויה מקורית של קוקסינל – האמנית הטרנסקסואלית הראשונה. חלק מהעבודות נשארות נאמנות לדימוי ביצירה המקורית: עם או בלי זקן ושפם. לנה זידל מתמקדת בדמות קונצ’יטה הדראג קווין – האישה בעלת הזקן. באופן דומה דינה בליך מצלמת גבר מבוגר לבוש בשמלה. אלא היתם רוקמת סיכה זעירה בדמות מונה ליזה של דושאן. זו עבודה עמלנית מסורתית של נשים המנהלת גם דו שיח עם זהותה כאמנית  ערבייה; רוני סומק יצר שיר מחווה לדושאן שאותו כתב על גבי תצלום העבודה; אבנר פינצ’ובר וחנה אנושיק מנהיימר מציגים עבודת וידאו ובה דמות גברית מובהקת המנסה לשיר בקול נשי. קבוצת תו חמדה לצון עת הוסיפה שפם וזקנקן לתצלום של האוצרת החתומה מטה. “מונה מעופפת” של פבל צנבחט ואיגור קפלונוביץ’ מציגה את דמותה של מונה ליזה ככדור מעופף מעל מתקן הפולט אוויר והמעוצב כאיבר מין זכרי. ההומור והרעיון האינטראקטיבי נשמרים גם בעבודתן המשותפת של דינה בליך וילנה קוטליארקר שמציבות שולחן משחקים שאליו מוזמנים המבקרים כדי לחבר ולבלבל בו זמנית בין המינים. מספר יצירות מתמקדות בשפם בלבד: סרגיי סיצ’נקו יצר מוצרים פיקטיביים: קופסת צבע לשפם ופרסומת לקרם גילוח שדמותו של דושאן מעטרת אותה. אריה ברקוביץ מציג אסמבלאז’ חפצים המדמה יצור אנושי משופם. בעבודה ביקורת סמויה על הנוהג של נשים חרדיות לחבוש פאות. מיכה לורי יצר בניאון עבודה המתמקדת רק בתוספות של דושאן למונה ליזה: זקן, שפם ואותיות. התוספות נראות גבריות, אולם מבט נוסף מגלה בהן פן נשי, של חלקי גוף נשיים. עבודות אחדות מתרכזות בחמשת האותיותL.H.O.O.Q. , המהוות את שם היצירה. צ’נצל בנגה מציג נברשת ועליה מקטעים של היצירה: אותיות מוצמדות לציור של ישבן ורמיזות לנזילות מגדרית. בתצלום של איתמר בגליקטר תחתוני גברים רטובים עם הכותרת “רטוב לו בתחת”.

 

“בהנעה” היא התערוכה הקבוצתית השנייה, שאותה אוצרת רינה גנוסוב. בתערוכה זו מוצגים שבעה פסלים הנעים בחלל התצוגה הודות לפעולותיו של הצופה. בחלק נכבד מיצירותיו עסק דושאן באסתטיקה של המכונה ובחקר אפקטים של תנועה, ודרכן הציג שאלות על האדם המודרני ועל יחסיו עם העולם המתועש. דניאל לוי מציג שתי עבודות הומוריסטיות המורכבות מחפצים המצויים בסביבה הביתית. אורי לוינסון הציב ארון לוקרים המכיל אובייקטים הלקוחים מסביבתו ומעולמו הפנימי עתיר הדמיון של האמן. איגור קפלונוביץ מציג טורבינה המורכבת מעשרות סכיני פלסטיק חד פעמיים אדר גולדפרב, יוצר חיבור אבסורדי בין מכשיר אימון ברטט למערכת תופים ופבל צנבחט יצר גלגל סוראליסטי המורכב מרגלי בובות נשיות, הנע הלוך ושוב בחלל התערוכה ופולש לחלל הסמוך לו.

המיצב “מאיפה אנחנו באים, לאן אנו הולכים”, שיצרה סופי כהן סקלי, ואוצרת שולי בריסקין, הוא אלגוריה למעגלי החיים המתהווים ומתנועעים בקצבים נשנים. הוא מעורר תהיות לגבי השאלה הפילוסופית הנצחית: מי קודם למי – הביצה או התרנגולת?

 

חנה אנושיק מנהיימר מציבה בחלל הספרייה החדש את המיצב “אביזרי הבמה של גברת בולפיט”, שאוצרת אביטל כץ. המיצב דן במציאות קיומית וחברתית ובשאלות מגדר ומרכיבי זהות בעידן הטרנס-הומניזם. שלושה אובייקטים פיסוליים מוצגים כעדות נוכחת למיצגים שעל מסך המחשב. הם תלויים ומונחים כמוטציות לגוף אנושי משתנה.

 

אביעד סייביץ’ מציג את “סלון הסלבס”, שאוצרת ניצן שובל אבירי. במרכזו סדרת דיוקנאות של אנשים מפורסמים שאותם משלב סייביץ’ בסצנות מוכרות מתולדות האמנות. לאחר שחקר ולמד על אודותיהם, זורע סייביץ’ רמזים וסמלים המאפיינים כל דמות על פי סיפורה האישי או על פי האופן שבו היא מצטיירת בציבור. בדומה לאקט של דושאן, גם האמן מתערב ומגחיך יצירות מופת.