עבודה זו עוסקת בבחינת הנגשתו של המוסד המוזיאלי לאנשים עם מוגבלות בראייה, מתוך מסגרת מושגית הרואה בנגישות תנאי יסוד למימוש הזכות להשתתפות תרבותית. המחקר מבקש לנתח את המפגש שבין רגולציה, פרקטיקה וחוויית משתמש, ולגבש מודל יישומי להנגשה מערכתית.
המתודולוגיה משלבת סקירה תיאורטית והשוואתית, ניתוח הוראות הדין וניתוח ממצאי שאלון בקרב קבוצת מיקוד ובחינת יישום ההנגשה במוזיאון.
הממצאים מצביעים על התקדמות משמעותית בהטמעת עקרונות נגישות ברמה התשתיתית והשירותית, לצד צורך בהעמקת ההנגשה החווייתית של התוכן המוזיאלי. נמצא כי חרף קיומם של אמצעים קיימים, חוויית הביקור אינה מתורגמת במלואה לעצמאות המשתמש, וכי קיים פער בין עניין תרבותי ובין השתתפות בפועל.
המחקר מדגיש את עדיפותם של מודלים משולבים, המאגדים תיווך אנושי, טכנולוגיות מסייעות ואמצעים רב־חושיים יחד עם עמידה ברגולציה. בהתאם לכך, מוצע מודל היברידי המבוסס על שילוב רכיבים אלו, תוך הלימה להוראות התקנות הרלוונטיות. מודל זה מבקש למצב את ההנגשה כחלק מהותי מתכנון החוויה המוזיאלית, ולהבטיח חוויית ביקור מכילה, עצמאית ומשמעותית.